מקור שבת ב׳
1 מַתְנִי׳ יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ.
2 כֵּיצַד?
3 הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ, וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים: פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא — הֶעָנִי חַיָּיב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר.
4 פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס — בַּעַל הַבַּיִת חַיָּיב וְהֶעָנִי פָּטוּר.
5 פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא — שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
6 פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס — שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
7 גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: שְׁבוּעוֹת, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע.
8 יְדִיעוֹת הַטּוּמְאָה, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע.
9 מַרְאוֹת נְגָעִים, שְׁנַיִם שֶׁהֵן אַרְבָּעָה.
10 יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע.
11 מַאי שְׁנָא הָכָא דְּתָנֵי ״שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ״, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּתָנֵי ״שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע״ וְתוּ לָא?
12 הָכָא דְּעִיקַּר שַׁבָּת הוּא, תָּנֵי אָבוֹת וְתָנֵי תּוֹלָדוֹת. הָתָם דְּלָאו עִיקַּר שַׁבָּת הוּא, אָבוֹת תָּנֵי, תּוֹלָדוֹת לָא תָּנֵי.
13 אָבוֹת מַאי נִיהוּ? — יְצִיאוֹת, וִיצִיאוֹת תְּרֵי הָוְיָין!
14 וְכִי תֵּימָא, מֵהֶן לְחִיּוּב וּמֵהֶן לִפְטוּר, וְהָא דּוּמְיָא דְּמַרְאוֹת נְגָעִים קָתָנֵי: מָה הָתָם כּוּלְּהוּ לְחִיּוּבָא, אַף הָכָא נָמֵי כּוּלְּהוּ לְחִיּוּבָא!
15 אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא דְּעִיקַּר שַׁבָּת הוּא, תָּנֵי חִיּוּבֵי וּפְטוּרֵי. הָתָם דְּלָאו עִיקָּר שַׁבָּת הוּא, חִיּוּבֵי תָּנֵי וּפְטוּרֵי לָא תָּנֵי.
16 חִיּוּבֵי מַאי נִיהוּ? — יְצִיאוֹת, יְצִיאוֹת תַּרְתֵּי הָוְיָין! — שְׁתַּיִם דְּהוֹצָאָה וּשְׁתַּיִם דְּהַכְנָסָה.
17 וְהָא ״יְצִיאוֹת״ קָתָנֵי! אָמַר רַב אָשֵׁי: תַּנָּא הַכְנָסָה נָמֵי ״הוֹצָאָה״ קָרֵי לַהּ.
18 מִמַּאי? מִדִּתְנַן: הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת — חַיָּיב. מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא מְעַיֵּיל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְקָא קָרֵי לַהּ ״הוֹצָאָה״?
19 וְטַעְמָא מַאי? — כׇּל עֲקִירַת חֵפֶץ מִמְּקוֹמוֹ תַּנָּא ״הוֹצָאָה״ קָרֵי לַהּ.
20 אָמַר רָבִינָא: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי ״יְצִיאוֹת״ וְקָא מְפָרֵשׁ הַכְנָסָה לְאַלְתַּר. שְׁמַע מִינַּהּ.
21 רָבָא אָמַר, ״רְשׁוּיוֹת״ קָתָנֵי: ״רְשׁוּיוֹת שַׁבָּת שְׁתַּיִם״.
22 אֲמַר לֵיהּ רַב מַתְנָה לְאַבָּיֵי: הָא תַּמְנֵי הָוְיָין? תַּרְתֵּי סְרֵי הָוְיָין!
23 וְלִיטַעְמָיךְ שִׁיתְסְרֵי הָוְיָין!
24 אָמַר לֵיהּ — הָא לָא קַשְׁיָא: בִּשְׁלָמָא
פירוש תוספתא כפשוטה על שבת ב׳:י״א
11 38. כירה שהסיקוה בגפת וכו'. במשנתנו רפ"ג: כירה שהסיקוה וכו' בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. וכירה היא מקום שפיתת שתי קדרות "והיא עשויה כעין חצי עגול ופתוחה מצד אחד, ופתוחה מלמעלה כשיעור שתי קדירות, ופעמים שנותנים בתוכה, ופעמים על גבה וכו' ". ועיין בס' כלי החרס בספרות התלמוד של ר"י בראנד, עמ' רל"ח, שנתן שם צורת המוקדה הערבית, והיא מתאימה לתאור הנ"ל.
12 סומכין לה וכו'. כלומר מותר לסמוך קדירה מערב שבת לדופני הכירה אעפ"י שאינה גרופה וקטומה. ועיין ר"מ פ"ג מה' שבת ה"ז ובתוספ' ל"ז א' ד"ה מהו ומ"ש להלן.
13 ואין מקיימין עליה וכו'. במשנה שהעתקנו לעיל: אין נותנין עליה וכו'. ובבבלי ל"ו ב' הסתפקו אם "אין נותנין" פירושו מערב שבת הר"מ בפיה"מ, וכוונתה אין משהין, או "אין נותנין" פירושו בשבת, וכוונתה שאין מחזירין עליה את התבשיל החם, אבל להשהות מותר אפילו אם אינה גרופה וקטומה, כחנניה וכו'. ופשטו שם ל"ז א' מדברי ר' יהודה שבסיפא להלן שמפורש שם שאם אינה גרופה וקטומה אין מקיימין עליה. ודחו שהתנא של המשנה חולק על ר' יהודה בקיום מערב שבת, עיי"ש. ולפי דחייה זו אין ראייה אף מן הבבא שלנו, ואפשר להעמידה כר' יהודה גרידא. ובבבלי שם הביאו את הברייתא שלנו כדי לפשוט ממנה שלסמוך לכירה מותר. אבל בירושלמי רפ"ג: כיני מתניתא מקיימין עליה תבשיל. מתניתא דר' יודה וכו', ומביא שם את הסיפא של התוספתא. ולפי הירושלמי פשוט הוא ש"נותנין" פירושו נותנין מערב שבת ומקיימין בשבת, ואפילו כן בעינן גרופה וקטומה. וכן פוסק הרי"ף ברפ"ג ומסתייע גם בלשון הברייתא שלנו, ולפ"ז אין משהין בשבת אלא על גבי כירה גרופה וקטומה דווקא. ועיין ר"מ פ"ג מה' שבת ה"ד ובנו"כ שם. ועיין בשי"ק ובמלא"ש. ושיטת הירושלמי בזה עיין מ"ש לעיל הע' 72. ולפי פשוטה של הברייתא והירושלמי בוודאי שאין כאן עניין להטמנה, שהרי הקדירה אינה נוגעת במקום שהיד סולדת בה, והיא כולה מבחוץ, והוא קרוב לפירוש הגאונים, ר"ח ל"ו סע"ב, הרז"ה ועוד, אלא שהם פירשו על פי הבבלי שהאיסור הוא משום גזירה שמא יחתה.
14 39. גרופה וקטומה. כלומר, או שגרף את הגחלים, או שנתן עליהם אפר. ובכי"ל אפשר לקרוא: גדופה וכו', וזו היא הגירסא הנכונה, עיין תשה"ג הרכבי סי' כ"ה, עמ' 10, וערוך ערך גדף.